גיל ההתבגרות מביא איתו התמודדויות שונות ומורכבות. המתבגרים חווים שינויים פיזיים ורגשיים והופכים לאנשים בוגרים בתהליך איטי. פעמים רבות התהליך מלווה בקשיים, אותם חווים גם בני המשפחה והסביבה הקרובה. מהן הסיבות למרדנות...
מאמרים נוספים
אהבה, מונוגמיה וניאוף
אהבה ראשונה, נישואים ראשונים, נישואים שניים, 80% גירושין. מה זה? למה אהבה לא נשארת לנצח? מה אנחנו מחפשים? סקס? אהבה? משפחה? ניאוף? במה תלוי הניאוף? בהורות לקויה? בנישואים כושלים? בחברה לעיתים מקובל לחשוב שגברים הם...
איך לגדל “אריה” שלא יאכל אתכם?
שאלו את הלביאה: את אשת מלך החיות. את חכמה וחזקה. אין מי שיכול להשתוות לך בצייד. אז למה את מביאה רק גור אחד? ענתה הלביאה: כי אני מביאה אריה. עכשיו אני רוצה לדבר על הצלחה של ילדנו כתחושת הצלחה הורית. איך לעשות הפרדה....
קשיים חברתיים בבית הספר בקרב ילדים בגיל התבגרות
תפריט
קשיים חברתיים בבית הספר בקרב ילדים בגיל התבגרות
ילד הולך לבית ספר
אני רוצה לדבר על התגבשות הזהות האישית אצל ילדים מתבגרים והמשמעות של פגיות חברתיות. שיימינג זה אחד מהם. למה שיימינג התפשט בקרב הילדים המתבגרים כמגפה? ואיך אנחנו ההורים יכולים לשמור על ילדינו?
עד גיל 10 ילדים מגבשים את זהותם על ידי יחסים עם הסביבה הקרובה. למי אני דומה? אני כמו אבא, אני כמו אמא.. דעותיהם של בני המשפחה על הילד נצרבים בתודעה שלו על עצמו. ילד לא יודע מי הוא, פרט מזה שאמרו עליו או העבירו מסר- אימא, אבא, סבא, סבתא, גננת או מורה. ילדים קטנים לא בעלי דעה על העצמי. לכן הם רגישים מאד לדעות של אחרים עליהם. כשכועסים עליהם זה מבלבל אותם.
כשמבוגר כועס על ילד קטן הוא חושב שהוא ילד רע. התייחסות של דמויות משמעותיות מהווה סוג של מראה של הילד על עצמו. מגיל 10- המסתמן כתחילת גיל ההתבגרות- מתחילה להתגבש זהותו הבוגרת של הילד. מתחיל העיסוק המוגבר שלו בעצמו, החשיבה שלו על עצמו- “מי אני?”. הוא עדיין מחפש תשובות עצל הסובבים אותו אך השאלות שלו לגבי עצמו מופנות אל מחוץ לקן המשפחתי אל חברת העמיתים. שם הילדים המתבגרים מחפשים את זהותם.
מי אני ביחס לחברים? האם אני מקובל? האם אני נחשב? בנות יותר מסתבכות עם דימוי הגוף שלהן. הפנים המשתנים שלי לא פרופורציונאליים נחשבים מכוערים? האף הגדל מכוער? הפצעים על עור הפנים מכוערים! אני לא הולכת לבית הספר עם הפצעון הזה! אני מכוערת! הגוף שלי שמן ומכוער. אני מכוערת.
אחד העלבונות שמושמעים די הרבה בין הילדים זה “מכוער” או “מכוערת”. הם משליכים את התחושה שלהם לגבי דימוי הגוף שלהם על העמיתים. כי לשאת את רגשי הנחיתות לגבי העצמי קשה מאוד. ילדה מתבגרת הפסיקה ללכת לבית הספר בטענה שהיא מכוערת. לא יוצאת מהבית כי יראו אותה ויגלו שהיא באמת מכוערת. בנות שההתפתחות הגופנית שלהן הקדימה והמקומות הנשיים נהיים עגלגלים סובלות מחוסר בטחון בדימוי הגוף ונוטות לפתח אנורקסיה.
“אני שמנה”.
מבחינת תת המודע להיות גדולה מידי זה אומר להיכשל בעיני המין השני, אצל הבנים.
ובאמת התפתחות הגופנית אצל הבנים מתחילה מאוחר משל הבנות. אנחנו ממש יכולים לראות שבכיתות ו’ וז’ הבנות יותר גדולות מהבנים. כאשר מבחינת הטבע תמיד קיימת פרופורציה. הזכרים יותר גדולים מהנקבות. התפתחות מוקדמת של בנים מתקבלת דווקא טוב בחברת העמיתים. ואילו התפתחות מאוחרת, גוף קטן וגובה נמוך מהווה תסכול אצל הבנים. ילדים מתבגרים מעריצים כוכבי קולנוע או כדורגל, או זמרים מפורסמים ורוצים להידמות עליהם. הם מזדהים עם אנשים מפורסמים. הם גם מפנטזים להיות במקומם. חשובה להם תחושת גדלות.
ככל שהם מרגישים מתוסכלים לגבי עצמם כך יש להם צורך להיות הכי גדול מכולם: אני הכי חזק מכולם, אני הכי נחשב מכולם, איבר המין שלי הכי גדול מכולם, אני הכי סוחף ומשפיע מכולם בקרב הבנים. ואני הכי יפה והכי מחוזרת בקרב הבנות. ואוי וויי לי אם אני לא הכי הכי… ילד רגיש ואמפתי כלפי העמיתים נחשב חלש. ואז מציקים לו, מעליבים אותו, מרביצים לו, מנדים אותו.
לא במקרה שלב התפתחות זה נקרא שלב נרקיסיסטי נורמלי. ההתנהגות האגוצנטרית של ילדים מתבגרים טמונה בחוסר בטחון עצמי. כדי להרגיש בטוח בעצמו הילד המתבגר צריך להרגיש הכי גדול מכולם. ככל שהתסכול שלו לגבי עצמו גדול יותר כך יש לו צורך להנמיך או להקניט את האחר.
האישיות של הילדים המתבגרים עדיין לא מגובשת
הם עדיין מאמינים לכל מה שאומרים להם לגבי עצמם ונאבקים כנגד הצקות והקנטות וכישלונות חברתיים על ה”אני הגרנדיוזי”, על ידי התנהגות אגוצנטרית ובחוסר התחשבות כלפי הסובבים. ברמת תת המודע צורך בגרנדיוזיות של ה”אני” יושבת בבסיסה של תחרות מינית. מטרתה לנצח בקרבות כדי לזכות בצאצאים.
בדיוק מאותה הסיבה הקדומה שבגללה הם יוצאים נגדנו, ההורים, כך הם יוצאים נגד העמיתים.
עמדת הכוח זוהי השפה של תת המודע. והמקום בפירמידה של ההיררכיה החברתית הוא קריטי. כיוון שמבחינת הטבע זהו ממד הישרדותי חשוב ביותר. אנחנו מכירים את התופעות של התנהגות תחרותית אלימה- אם זה קטטות בין חבורות של בנים ותככים אצל הבנות.
עם התפתחות הטכנולוגיה והאינטרנט הקטטות בין החבורות של הבנים והחרמות אצל הבנות קיבלו ממד נוסף – מרחב וירטואלי. מצד אחד זה שומר מפגיעה פיזית. מצד שני פגיעה נפשית, זוהי פגיעה לכל דבר ואפילו קשה יותר. פרסומים מבישים בקבוצות ווטסאפ או ברשתות החברתיות פוגעים בתפיסת ה”עצמי” הלא בשל. בתחושה של הילדים המתבגרים “החברים שלי אומרים לי מי אני”, זאת ממש מכה.
לאנשים בוגרים יש קושי להתמודד עם ביוש חברתי. אריאל רוניס, מנהל לשכת רשות האוכלוסין בתל אביב, התאבד במאי 2015 בגלל שהואשם בגזענות בפוסט בפייסבוק שהתפרסם ובמהירות הפך ויראלי.
נכון שלא כל אחד הולך להתאבד בגלל ביוש חברתי, אבל אם יש מישהו מכם שחווה אי פעם עלילת לשון רע, הוא יודע שזו טלטלה נפשית של ממש וצריך להיות די חזק כדי להתמודד אתה. קל וחומר, הילדים הלא בשלים שעדיין לא גיבשו את אישיותם הבוגרת. אין להם כלים להתמודד עם ביוש חברתי.
גם ילדיכם יכולים להיפטר מחרדות אחת ולתמיד
איך אנחנו ההורים יכולים לתמוך בהם, לחזק אותם ולשמור עליהם?
*לספק את תחושת הגדלות.
לחפש ולמצוא היבטים שונים של עמדת הכוח של הילדים המתבגרים. צריך לפמפם אותם בהערצה: מילים כמו “חזק”, “גדול”, “מיוחד” הן מילות המפתח. אבל לא להגזים. לא להגיד “אתה הכי חזק” או “את הכי יפה” או “הכי חכם/חכמה”. צורה אבסולוטית של הערצה לא תחזיק מול המציאות החברתית, אלא תגרום להם לנפילה תהומית. הערצה אבסולוטית מאבדת את האמינות ברגע שהם יפגשו מישהו יותר חזק או חכם, או מישהי יפה מהן. או שחברים יגידו להם: “את מקנאה בה כי היא יותר יפה ממך” וזה לא משנה האם זה נכון או לא. לא להשוות, אך בהחלט להעריץ את הכוחות הנפשיים שלהם, את יכולת העמידה.
גם אם בן קטן בגופו להעריץ את כוחות הנפש שלו, העמידות שלו מול הקשיים. למצוא את התכונות החזקות שלו, את ההתנהגויות הבוגרות ולשבח: בוא הנה, איזה גדול אתה!
גם אם בת לא הולכת להיות דוגמנית לשבח את מידות הנפש היפות. חלקים גופניים ונפשיים כאחד: “איזה חיוך יפה יש לך”, איזה עיניים יפות”, “איזה מבט קורן”, “אי אפשר לא לאהוב נשמה כזאת”, “תראי איזו חזקה את”.
אם ילדים מספרים לכם שהם חווים הקנטה מצד חבריהם להסביר: כשאדם מרגיש חזק אין לו צורך להקניט את האחר. כשבנאדם מרגיש קטן ועלוב ומתוסכל הוא עושה את עצמו גדול על ידי כך שהוא משליך על האחר את כל מה שהוא מרגיש לגבי עצמו. כלומר, כל מה שהוא אמר לך עליך, זה בדיוק מה שהוא מרגיש לגבי עצמו. אם אתה תראה לו שזה לא מזיז את האצבע שלך, תראה לו את הכוח האמיתי שלך. כך אתה תנצח אותו.
* אם הילדים לא מספרים, תעלו על הדיון המשפחתי את הנושא של שיימינג. תקדימו תרופה למכה.
תספרו שחברה שלכם או קולגה בעבודה ספרה על איזה ילד או ילדה, או קראת בעיתון, או קראת בפייסבוק שחברים מציקים להם, בלה… בלה… בלה… תתענינו האם בנכם או בתכם מכירים תופעה כזאת. מה הם חושבים על זה. ילדים יגיבו. קל להם לדבר על מישהו אחר ולא על עצמם.
* אם הילדים בכלל לא רוצים לדבר על זה או בורחים מהנושא, זאת נורה אדומה. סימן שהם חוו בעבר או חווים כעת התעללות חברתית.
התייעצו עם איש מקצוע מטפל רגשי. ייתכן שיש צורך לקחת את הילד לטיפול רגשי.
* חשוב שהילד המתבגר יימצא ב- 2-3 מסגרות חברתיות שונות נפרדות (לדוגמה: חוג ספורט, צופים, בית הספר) כדי שתהיה לו אינדיקציה על עצמו מכמה מעגלים חברתיים.
תדעו, לילדים שלכם יש הגנה משפטית כנגד פגיעה רגשית חברתית
לא משנה באיזה גיל הילד שפגע או בייש את ילדכם בחברה או ברשת חברתית, ההורים שלו נושאים באחריות עבור התנהגותו הפוגענית. הורים אלה ייקנסו עבור הפגיעה הנפשית של הילד שלכם.
כדי שהילד שלכם יזוכה משפטית הוא צריך לא להגיב לפוגעים. לצלם את הפוסטים ברשת החברתית או בווטסאפ.
ואם היו תגובות של ילדים אחרים, לצלם גם את התגובות ועם הוכחות אלה לפנות לעורך דין פלילי.
הילדים שלכם צריכים להרגיש מוגנים ונתמכים
ובכל זאת הורים לא ממהרים לערב עורך דין. אולי כי הילדים לא רוצים כי הם חוששים שיגרמו להרעה במערכת היחסים עם חבריהם, כי מרגישים שהתערבות של מבוגרים רק תחליש את מעמדם של ילדיהם בעיני חבריהם.
יש מאוחרי זה רציונל.
עם כל הכאב, עם כל התמיכה, המעמד החברתי של המתבגרים עדיין נשאר בידיים שלהם.
על פי הדחף הטבעי, הלא מודע, מטרתם היא לצאת מהחסות ההורית ולתפוס מעמד בחברת העמיתים. בתקופת ההתבגרות חשוב להם לצאת לעצמאות. לא להיות תלויים בחסדם של הוריהם. בתקופה זו הרגישות שלהם למעמד החברתי גבוהה מאוד. אכן הם פגיעים במיוחד. אם התחושה העצמית שלהם חלשה ומעמדם החברתי לא גבוה הם ייפגעו מחבריהם. הם עלולים לפתח חרדה חברתית. 50% מכלל הסובלים מחרדות הם מתבגרים. על פי נתונים סטטיסטיים, רק בארץ 70-90 מתבגרים מתאבדים מידי שנה ועל כל התאבדות אחת ישנם עשרה ניסיונות לא מדווחים.
ההמלצה שלי היא: אם יש חשש שעל המתבגר שלכם עבר משהו אני ממליצה להביא אותו לטיפול רגשי. עדיף להקדים מאשר לאחר. ככל שהילד יתחזק רגשית ותדמיתית כך הוא יתמודד בהצלחה רבה עם כל מבחן חברתי.
קבעו איתי פגישה
מלאו את הטופס ואחזור אליכם
*לא נעשה שום שימוש במידע, והפרטים האישיים שלכם נשארים חסויים!
© אלה רבין 2020 כל הזכויות שמורות