סיפור אמתי: 

אימא אחת מתלוננת על הילד בגיל 16 שהפסיק ללמוד. ימים שלמים משחק במשחקי מחשב. 

היא מספרת כי השקיעה בו הכי הרבה מכל ילדיה גם משום שהוא הבכור וגם משום שהוא דומה לה. הוא היה תלמיד מצטיין והיום הפסיק לעשות שיעורי בית, הציונים שלו ירדו, ימים שלמים הוא לא יוצא מחדרו. במילים שלה- הוא ירד מהפסים ואכזב אותה. היא מספרת שהיא לא מניחה לו. היא פועלת להצילו ואפילו עשתה במקומו עבודה לפיה בנה נבחן כדי להיכנס למגמה גבוהה בתיכון. היא קיוותה בלבה שהוא יתעשת ויחזור ללמוד כמו פעם, היא חרדה על כך שכאשר הוא יחזור לעצמו הוא כבר לא יהיה בכיתה המתקדמת, ועשתה הכול כדי שהילד שלה לא יפסיד. למרות כל ההשקעה המצב רק החמיר: “הילד לא עושה כלום ומתחצף ומסתגר בחדר”. היא מרגישה שהחלום שלה מתנפץ, מאשימה את עצמה, מאשימה את בעלה, מאשימה את בנה בעצלות ועומדת חסרת אונים. סיפור לא פשוט.

כולם יודעים שלא עושים מבחן במקום הילד. גם היא יודעת. אבל מבחינתה הוא לא השאיר לה ברירה. מבחינתה הילד טובע וצריך להצילו. 

אני רוצה שתהיו אמתיים עם עצמכם. ענו לעצמכם האם הזדהיתם לפחות עם חלק מהסיפור? האם עזרתם לילדיכם לעשות שיעורי בית כשהם היו קטנים? האם ציונים בבית הספר מבחינתכם הם המדד להצלחה? האם פעם אחת לפחות רתמתם את העגלה לפני הסוס, מה שנקרא?

למעשה אותה אימא, בלי לדעת ,במקום לחזק את בנה – “סירסה” אותו. 

כדי שילדינו יהיו חזקים אנחנו צריכים לחשל אותם. ללמד אותם לא את ההצלחות אלא דווקא כישלונות. איך נכשלים נכון. איך מתרוממים מכישלון. איך מחשבים הצלחה ביחס לעצמי. הצלחה היא מוטיבציה ולאו דווקא הציונים. ווינסטון צ’רצ’יל ראש ממשלת בריטניה, שהציל את בריטניה והשפיע על ניצחון העולם כולו על הנאצים, חווה הרבה כישלונות. הוא הגדיר את המושג הצלחה: “הצלחה זוהי יכולת לעבור מכישלון לכישלון בלי לאבד את ההתלהבות”. 

תומס אלווה אדיסון, אחד הממציאים הגדולים, שרשם 1093 פטנטים, עשה מעל 1000 ניסיונות כושלים לפני שהמציא את נורת החשמל. אלברט איינשטיין אחד גדולי המדע היה תלמיד בינוני. הסביבה גורמת לנו לחשוב שהצטיינות זה מה שעושה את ילדינו חזקים וזאת טעות. מהם הקריטריונים שלפיהם נדע האם ילדינו מצליחים? לכל אדם יש כישרון משלו ואנחנו נוטים לשפוט על פי קריטריונים קבועים מראש.